הבודו

 

המילה "בודו" מורכבת מהמילה "בושי" (לוחם) והמילה "דו" (דרך). הסמל הקליגרפי של המילה מראה שני כידונים מוצלבים כמו אלה של שומרים המוצבים במעבר ולא נותנים לחצותו. פירוש סמל זה, שניתן על ידי החוקרים, הוא להפסיק או למנוע את העימות. אי לכך דרכו של הלוחם ומטרתו העליונה היא למנוע או להפסיק את העימות.

המילה "דו" עצמה מקורה במילה  הסינית "טאו" (דרך) ומשקפת את השפעה של הפילוסופיה הטאויסטית על אומנויות הלחימה.

 

מבחינה היסטורית תנועת ה"בושידו" מתחילה בתקופת שלטונו של השוגון "קאמקורה" ביפן במאה ה- 13. השוגון , שליט צבאי רב עוצמה כפוף אך ורק לקיסר שמעמדו מעל כולם, כמעט "אל".

 

בתקופה זאת יפן קרועה בין מלחמות פנימיות אינסופיות ובין הצורך להתאחד מול פלישות מונגוליות ב- 1274-1281.

 

קוד מוסרי ודרך חיים, ה"בודו" מתפתח בשלבים.

 

1.      הבושידו העתיק

 

"קיבה נו מישי" דרך הקשת והסוס, הנו החוק המוסרי הלא כתוב הראשון של ה"סמוראי", הלוחם היפני,שכיר חרב, שמעמדו בחברה מכובד מאוד וחובתו לשרת נאמנה וללא עוררין את אדונו, את הקיסר ואת ארצו. חוק מוסרי מקביל היה זה של האבירים בארצות המערב בימי הביניים.

הבושידו העתיק הוא בכל זאת משהוא ייחודי המאפיין את יפן של אותם הימים. תוצר של מסורת עתיקה של דת השינטו, של בודהיזם, קונפוסיאניזם, וערכים לאומיים. זאת דרך חיים של עם עובדי אדמה, כיבוד זכר האבות, צייתנות אבסולוטית לשלטון ולעומד בראשו הקיסר, יושר, סבלנות, והשלמה עם מושג המוות כמעבר לחיים אחרים.

 

2.      הבודו המתקדם

 

בשנת 1603 מתחילה ביפן תקופה ארוכה של יציבות. השוגון המפורסם "טוקוגאווה" שם קץ למלחמות הפנימיות. השלטון המרכזי מתחזק לאחר אלף שנות סכסוכים מקומיים של ימי הביניים. כדי לחזק את אחדות העם וייחודיותו המדינה נסגרת להשפעות זרות. אין כמעט נכנס  ויוצא דרך הגבולות.זוהי תקופה של בנייה וחיזוק מעמדות. מעמד הסמוראי מתחזק גם הוא והופך לאחד הגבוהים בחברה היפנית עם חוקה משלו, מיוחדת ומחייבת, כתובה תחת שם "בושידו".

בתחילת המאה ה-17, אין יותר מלחמות. ללוחמים אין תעסוקה כלוחמים הם מחויבים לשנות את הרגליהם ומעמידים עצמם לשירות החברה. דרכי הלחימה הופכות למופשטות יותר, דרכו של הלוחם הופכת להיות אומנות. הסמוראי מדגיש את ה"דו", מחפש את השלמות, את הליטוש הפיזי והרוחני. ה"זן" מתפתח ומתחזק.

דרך החרב אינה יותר טכניקת לחימה בחרב, כי איש הלומד רק טכניקות לחימה לא יוכל לחיות לאורך ימים, להתפתח, להגיע לטהרה ולשלמות נפשית.  הבושידו הנו דרך חיים של הסמוראי: לשרת בכבוד ונאמנות, לעמוד בהתחייבויות, לרדוף צדק ולחיות ביושר.

 

 

 

ולמרות הנראה לעין מטרות אומנויות הלחימה, כפי שמגדירים אותן המאסטרים הגדולים, הן לשמור ולהגן על החיים כל עוד שזה ניתן. סוד האומץ ביודעין מתי לחיות ולמות.

הסמוראי החדש מצטיין לא רק על ידי אומנותו כלוחם אלא כמשכיל ועוסק גם בשירה ובמדע.

 

3.      הבודו המודרני

 

ב- 1868 מתחילה ביפן תקופה חדשה של רנסנס ופתיחות תרבותית כלכלית ופוליטית. תקופה זו ידועה כתקופת ה"מאיג'י". זה סוף שלטונו האבסולוטי של השוגון, עליה בכוחו הפוליטי של הקיסר והחלטה אסטרטגית לפתוח את הגבולות להשפעות חיצוניות.

השלטון החדש מבטל רשמית את המעמדות, כולל מעמד הסמוראי. הבודו הופך לחלק מהמסורת והתרבות היפנית. למרות שרשמית מעמד הסמוראי אינו קיים יותר רוח הבודו ממשיכה להתפתח כחוק מוסרי והתנהגותי, ומעבר לזה כנושא ללימוד הטכניקה, המדע, האומנות.

 

רוח הסמוראים ממשיכה ללוות את חניכי ה"קנדו", ה"קיודו", ה"ג'ודו", ה"אייקידו" ו"הקראטה דו". העקרונות הבסיסיים נשארו ללא שינוי: הבנה עמוקה של התנועה, התזוזה, הנשימה, מקור האנרגיה, הטקטיקה והאסטרטגיה וזאת בנוסף לערכים המוסריים שמקצועות אלה מלמדים.