קראטה דו
חלק מהבודו
יפן של ימי הביניים יודעת מלחמות פנימיות ממושכות בין חצרות
שונות של שליטים מקומיים. הלוחמים הסמוראים, מכל המחנות מבססים את מעמדם. מרצונם
להיות לוחמים מושלמים נולד רעיון ה"בודו". הלוחם מלטש את טכניקת הלחימה
שלו עד הפיכתה לאומנות. שאיפה זו לשלמות מאפיינת גם את תלמידי ה"זן
בודהיזם" המסתגרים במנזרים. אותם הנזירים העוסקים בזן בודהיזם, הם צאצאיהם של
תלמידי בודי דארומה שהביא את ה"זן בודהיזם"
מהודו דרך ההימאליה, לסין ולמקדש שאולין
וכן לכל ארצות אסיה. אותו בודי דארומה זה שפיתח את
שיטתו לחיזוק הגוף והנפש דרך תרגילי ה"שורין ג'י קמפו, צורה פרימיטיבית של הקראטה דו.
ביפן ישנן עדויות שונות על התפתחות של תורות לחימה שונות
בידיים ריקות במקביל לאומנויות לחימה עם נשק כמו קשת, חרב, כידון וכו. לפי מאסטר פונקושי, בספרו
האוטוביוגרפי MY
WAY OF LIFE, "הסומואים"
של אותה תקופה ( מאה ה-8) כללו באימוניהם לא רק טכניקות הנמצאות בסומו של היום אלה
גם של ג'ודו וקראטה. במאה ה-7-8 נזירים בודהיסטים נסעו מיפן לחצרות מלכי סואי וטאנג בסין, שם יכלו להעריך
את הגרסה הסינית של ה"אומנות" וכשחזרו ליפן החזירו אתם חלק מתחומה.
שנים רבות באותה תקופה מסתתרות אומנויות לחימה בידיים ריקות
מאחורי הכתלים העבים של המנזרים של הזן בודהיזם. הסוד היה ידוע רק לנזירים ולסמוראים המשתתפים בחיי
המנזרים.
הסופר הידוע " יושיקאווה" המתאר בספרו המפורסם את חיי "מיאמוטו מוסאשי", דמות אגדית,
סמוראי, גדול לוחמי החרב מכל הזמנים, מספר על המפגש בין גיבורו לבין "טאקוון" נזיר ומסטר זן בתקופתו של השוגון טוקוגאווה. אותו נזיר נאלץ להילחם בידיו וברגליו פעמים רבות
וביעילות מרבית. באותו מפגש ההופך לדו קרב
מוסאשי מנוצח על ידי לוחם שאינו משתמש בחרב אלא
במקל פשוט (בו).
כדי להגיע ליעילות מרבית, אומנויות לחימה ללא נשק שאבו
ממקצועות הרפואה ידע על פיזיולוגיה ואנטומיה. למדו את דינמיקת
התנועות ואיזונן, כדי להקדים תנועות היריב ולהטילו. למדו את נקודות
"אקופונקטורה" כדי לזהות את המקומות הרגישים ביותר בגוף ונקודות התורפה.
נחקרו מבנה ותפקוד המפרקים כדי לקבוע את הכיוונים הטובים ביותר לקיבוע ולנקע. עסקו
גם באלמנטים של פסיכולוגיה כדי ללמוד איך להלחיץ את היריב ולהביסו.
המעבר מהטכניקה של הלחימה "ג'יצו",
לדרך "דו" המופשטת יותר, מצביע על בשלות ובגרות של האומנות. על האומן
ללטש את הטכניקה שלו עד שהוא מסוגל להתעלות מעליה.
כזכור אומניות לחימה בידיים ריקות התפתחו במקביל במספר ארצות
באסיה. באי הקטן "אוקינאווה של 1400 נאסר על
האיכרים לשאת נשק. כדי להתגונן המקומיים מפתחים טכניקות הגנה עצמית בידיים ריקות
או בשימוש כלי עבודה החקלאיים.
ב-1603 השוגון טוקוגאווה עולה
לשלטון ביפן, שם קץ למלחמות הפנימיות מחזק את השלטון המרכזי וסוגר את הארץ להשפעות
חיצוניות, במיוחד של סין. ב-1609 היפנים פולשים מאיי הקיושו
שבדרום לאי אוקינאווה חלון עקיף של יפן לעולם החיצון
ולסין. הפולש היפני מספח את האי ליפן וגם הוא אוסר על המקומיים לשאת נשק.
הסמוראים שמעמדם התחזק
עם עלייתו של טוקוגאווה נשלחים לאי כפקידים בכירים
ומפקחים על הנעשה באי. אתם הם מחדירים את רוח הבודו.
במקביל מאסטרים מקומיים של טכניקות לחימה מקומיות
בידיים ריקות (אוקינאווה טה)
ממשיכים לקבל חיזוקים מהקשר הנמשך עם סין. עם הזמן משתלבים ומתהדקים ערכי הבודו והקמפו הסיני עם טכניקות האוקינאווה טה עד שההבדלים
מטשטשים.
מאסטר ג'ישין פונקושי
ב-1869, כשנה לאחר פתיחות יפן, תקופת המאיג'י,
נולד באוקינאווה מאסטר ג'ישין
פונקושי. בנו של סמוראי, למרות שמעמדם התבטל רשמית, הוא
מתחיל ללמוד "אוקינאווה טה
בגיל צעיר תחת פיקוחם של שניים מגדולי המומחים של אותה תקופה, מאסטר "איטוסו" ומאסטר "אזטו".
אומנויות הלחימה בידיים ריקות עדיין נלמדות בסתר ובחצרות הפנימיים של הבתים.
ב-1900 מפקח משרד החינוך היפני מגיע לביקור באוקינאווה. לכבודו המקומיים מארגנים הופעה של קראטה בהדרכתו
של פונקושי. התרשמותו של המפקח כל כך חיובית שהוא ממליץ
להכניס את נושא הקראטה כחלק מתוכנית הלימודים בבתי ספר באי ביחד עם חינוך גופני.
ב-1922 מוזמן מאסטר פונקושי לטוקיו,
כנציג אוקינאווה, למפגן ספורטיבי גדול. באירוע זה הוא
מציג את הקראטה לקהל הרחב היפני. ההצלחה היא גדולה ומאסטרים
חשובים כ"ג'יגורו קאנו"
מייסד הג'ודו ומאסטר "הקודו נאקאיימה"
לוחצים על מאסטר פונקושי להישאר ביפן וללמד קראטה. פונקושי איש חינוך, מורה, משורר, ויורשם של "איטוסו" ו"אזטו"
כמומחה לקראטה נעתר לבקשה ועובר להתגורר ביפן.
"שוטו" הנו שמו הספרותי של פונקושי,
באופן טבעי הדוג'ו הראשון שנבנה על ידי תלמידיו יקבל את
השם "שוטוקאן" או ה"בית של שוטו",
לשיטה קוראים ביפנית "שוטוקאי". שתי השמות
הללו ממשיכים היום לייצג את מורשתו של ג'ישין פונקושי".
בעקבות פונקושי מגיעים ליפן מאסטרים אחרים כמו "מיאגי סנסיי" ו"ימאגוצי גוגן סנסיי" מייסדי שיטת ה"גוג'ו ריו",
ו"מבוני קנוואה סנסיי"
מייסד ה"שיטוריו".
עם הזמן שיטות נוספות מתפתחות: "וואדו
ריו", "קיו קו שינקאי"
וכו' .
הקראטה דו מצה את מקומו במשפחת הבודו.
מאסטר צוטומו אושימה
הוא אחד התלמידים האחרונים של מאסטר פונקושי
וממשיך דרכו. הוא נולד ב-1930 במשפחה של סמוראים לשעבר, בגיל חמש מתחיל ללמוד
סומו. מגיל שמונה עד שש עשרה לומד ג'ודו וקנדו. כאשר
הוא נכנס לאוניברסיטת "וואסדה בטוקיו" הוא
נפגש לראשונה עם המאסטר הזקן שעדיין מלמד ובהדרכתו הוא מתחיל ללמוד קראטה דו.
ב-1955 הוא מגיע לאוניברסיטת לוס אנג'לס בקליפורניה. סביבו מתגבשת קבוצה קטנה של מתאמנים ובסוף
1955 נפתח הדוג'ו הראשון של "שוטוקאן
קראטה דו באמריקה".
בשנים שלאחר מכן נפתחים ארגונים דומים במקומות רבים בעולם
בהשראתו ובהדרכתו של אושימה סנסיי,
ביניהם צרפת שוטוקאן, קנדה שוטוקאן,
שוויץ שוטוקאן, ישראל שוטוקאן,
מרוקו שוטוקאן, גבון שוטוקאן,
ספרד שוטוקאן, בלגיה שוטוקאן,
וכו'.
אושימה סנסיי ממשיך
להיות בקשר הדוק עם הבכירים שלו מאוניברסיטת וואסדה,
מאסטר נוגוצי, מאסטר וואטנבה,
מאסטר אוקויימה, ואחרים.
גם היום הוא ממשיך
ללמד ולאמן ברוח הבודו.