שוטוקאן קראטה דו בישראל
******
מאיר
סניור שלי
מאת
פאול אל עזרא
בשנות
השישים המוקדמות, במרסיי שבדרום צרפת, ימים קשים עוברים על הקהילה היהודית. לא
מזמן הגיעו פליטי צפון אפריקה אחרי עצמאותה של אלג'יריה וימיי אנטישמיות וגזענות
שוטפים את עריי צרפת. באווירה מתוחה זו, קבוצה של צעירים יהודיים מתאמנים במרץ
להגנה על הקהילה ועל מוסדותיה. הם לומדים קרב מגע, קרבות רחוב, הגנה עצמית, מקל
ועוד מיני תורות לחימה. אחד המדריכים של הקבוצה הוא מאיר יהל, שהגיע לצרפת לא מזמן ומגיע מפריס
מפעם לפעם להעביר אימונים. מעט ידוע עליו, הוא מגיע ונעלם אפוף מסתורין.
השנה היא 1964 מאיר מצטרף לחבורה אחרת בפריס, גם
הם רובם יהודים, וביחד הם מייסדים את פראנס שוטוקאן. הקבוצה הפריסאית שנפגשה עם
אושימה סנסיי הצעיר ומאוד התרשמה מאישיותו ומיכולותיו, החליטה להצטרף לזרם החדש
שהסנסיי מוביל. בין חברי הקבוצה: דניאל שמלה, קוקו ברדה, מינו חדד, ג'וני לסרי,
ג'אן קלוד לטורנה, אלן גבריאלי, איב איזנו, מישל אסרף ואחרים. זמן קצר לאחר מכן
החברים במרסיי גם הם מצטרפים לשוטוקאן.
ב-1967 ,
אני עוזב את מרסיי ללימודים בפריס, לפי מספר חודשים חברי הטוב, פאול דהן אמר לי "תעזוב
את כל השיטות האחרות ובוא תתאמן איתנו". כך גם אני מגלה את שוטוקאן בחיתוליו.
בפריס נתנו
לי כתובת של דוג'ו שהוביל אותו דניאל שמלה ליד האופרה.
לראשונה אני
פוגש את מאיר יהל בחליפת קראטה לבנה. הוא מאוד מרשים עם החגורה החומה שלו וכבר הוא
אחד המדריכים המחליפים בדוג'ו. באותה תקופה לא היו הרבה חגורות שחורות וגם הם היו
שודאנים או נידאנים בלבד. היינו מתאמנים בשלושה דוג'ואים , בדוג'ו שליד האופרה,
בדוג'ו של מלז'רב, בהדרכתו של קוקו, ובדוג'ו המרכזי החדש "הטקי" שנבנה
במו ידיהם של החבורה הפריסאית הכוללת גם את מאיר.
רוב אנשי
הקבוצה הפריסאית הקדיש את זמנו לאימונים וכך כמעט יום יום היינו עוברים מדוג'ו
לדוג'ו ומבלים שעות באימונים ובדיונים פילוסופיים על השיטה. אושימה סנסיי היה
רחוק ולא היו מורים מספיק מנוסים. היינו
מתאמנים בערפל, חוקרים, מנסים, מתנסים בכל מיני ניסויים. על מנת לבדוק אם קיבדאצי
היה טוב ויציב אחד היה עולה על הכתפיים של השני, בשביל לבחון זן קוצו טוב וחזק,
אחד היה עולה על רגלו האחורית של השני ולוחץ בכל משקלו, כדי לחשל
את הגוף היינו נותנים לבן זוג לתרגל צוקי לבטן, בשביל לחזק את שרירי הרגליים היינו
עושים הרבה סיבובי צפרדע. בקיצור עשינו הרבה טעויות. למרות שהטכניקה לא היית
מדהימה, פיזית ובעיקר מנטאלית היינו חזקים מאוד.
מאיר היה אחד
הסניורים שבחבורה, ניסיונו בתורות לחימה היה יחסית רב ולכן נחשב לאחד
"המומחים". הוא קיבל שם חיבה
אחרי מלחמת ששת הימים "הקולונל". הוא לא היה קולונל בצה"ל (סגן
אלוף) אבל בשביל החברה זה היה אות הערכה לאישיות שלו, לרצינות שלו וליכולות שלו
להבין וליישם את הטכניקות החדשות וגם ללמדן
לג'וניורים ואני ביניהם אז חגורה לבנה. כסניור הוא לא היה מדבר הרבה אבל
מקרין עוצמה אדירה. לעמוד מולו בקומיטה לא היה דבר פשוט.
השנים עברו.
מאיר חזר לישראל ואני חזרתי לדרום צרפת, המשכתי להתאמן ולא חשבתי שאפגוש אותו שוב
בחיים.
קיץ 1971,
אנחנו עוזבים את הריוויירה הצרפתית ועולים ארצה. בשוטוקאן צרפת אמרו לי שמאיר פתח
דוג'ו בתל אביב אבל אין כתובת ואין טלפון. במרכז קליטה בנתניה אף אחד לא יודע על
מה אני מדבר אבל מציעים לי לאמן ילדים עולים חדשים במרכז. אני רק חגורה חומה קיו 1
וזאת הקבוצה הראשונה שאני מאמן בארץ. אחרי עזיבתי את מרכז הקליטה אני מעביר את
הקבוצה לעולה חדש אחר שזה עתה היגיע מדרום אפריקה, ליאון (יהודה) פנטנוביץ שמו
והוא יוביל בארץ את שיטת "גוג'וריו" שנים רבות. בינתיים אני מחפש איפה
להתאמן ואחד החברים ששמע על דוג'ו שוטוקאן בתל אביב מסכים ללוות אותי אל המקום ברחוב
יצחק שדה.
כאשר אני נכנס לאולם הקטן אני רואה קבוצה קטנה
של אנשים סופרים הלוך וחזור" איץ, ני, סאן, קאייטה, איץ ני, סאן". אין
מקום ליותר משלוש תנועות. מי שסופר נותן לי גב ולא רואה אותי אבל דמותו מוכרת לי.
הוא מרגיש משהוא, מסתובב, מביט עלי, לשנייה הוא ניראה מופתע וחיוך רחב מאיר את
פניו. הוא מעביר את הספירה להרווי ספיר, אחד הבכירים ופונה אלי: "מה אתה עושה
פה?" כאילו נפגשנו רק אתמול למרות שעברו שלוש שנים. אני עונה שעלינו ארצה
ושאני רוצה להתאמן. הוא עונה לי "אתה משוגע אבל ברוך הבא, בוא תראה לחברים
כאן את הרוח של שוטוקאן צרפת".
מצאתי אותו, את מאיר הגדול את הסניור שחיפשתי
והנה אני כבר משתלב עם התלמידים שלו בארץ.
בגלל בעיות
שונות הדוג'ו עובר להתארח ברחוב פינסקר אצל "בוזגלו" איש שוטוקאן ג' קי'
אי ומאוחר יותר ברח' אלכסנדר ינאי. מאיר מתחיל לאמן בירושלים ומבקש מדי פעם להחליף
אותו בדוג'ו, הוא מעודד אותי לפתוח קבוצה ברעננה וגם בקיבוץ געש. הכול תחת פיקוחו
וחסותו.
אנחנו הופכים להיות קרובים יותר, המשפחות נפגשות, אנחנו מבלים ביחד. כשהוא
מדבר , אני מקשיב. כשהוא חולם, אני חולם יחד איתו. יש לו רעיונות, יש לו תוכניות
הוא משתף אותי, מושך אותי לבוא להתאמן בירושלים באופן קבוע ואני, בלי הרבה להתלבט, הולך אחריו.
שוטוקאן ישראל
מתפתח במהירות. מלחמת יום כיפור ב-1973, אושימה סנסיי מגיע לביקור למרות המלחמה,
מי שעדיין לא מגויס מתאמן. אחרי עזיבתו של הסנסיי מתקשר אלי מאיר ומבקש שאני
(עדיין עולה חדש) אתגייס ואתנדב יחד איתו. אבי חזן מצטרף אלינו ואנחנו מסתובבים
בחזיתות השונות, מופיעים מול חיילים, מדגימים קראטה.
יום אחד, משועממים, אנחנו נחים תחת השמש היוקדת
של ארץ גושן שבמצריים, מעבר לתעלה. מאיר מצביע על בית כפרי נטוש, הוא בנוי לבנים
אדומות עשויות בוץ וקש. הבית חצי הרוס. אנחנו מתאמנים על מה שנשאר, "אוי
צוקי, מאה גרי, יוקו גרי". בכל פעם חתיכת קיר קורסת. מהר מאוד אנו עומדים מול
ערמה של לבנים. החום עלה לנו לראש כנראה. פעם אחרת בזמן הופעה בסוללת תותחים אנחנו
מופגזים, כאשר השקט חוזר הקצין במקום אומר לנו :"נתנם לנו הופעה עכשיו אנחנו
ניתן לכם הופעה והתותחים נכנסים לפעולה. פעם נוספת אנחנו מדברים על
"הלפרין" הגדול שמסוגל במכת קראטה לשבור אבנים, מאיר מחייך, מסביר לנו
איך עושים זאת, מראה לנו את הטריק. ומתוך התלהבות אנחנו מתחילים להכפיל את כמות
האבנים שבסיני. בסוף מאיר מוסיף כי אבנים לא זזות ולא יכולות להשיב מלחמה אך יריב
אמיתי כל הזמן בתזוזה ומוכן להילחם ולכן זה יותר חשוב להתמקד ביריב אמיתי ולא
באבנים.
במשך השנים
הוא ממשיך לפתח את שוטוקאן, הג'וניורים הופכים לחגורות שחורות דוג'ואים נוספים
חדשים נפתחים במקומות שונים בארץ. באופן קבוע אנחנו ממשיכים לעלות לירושלים להתאמן
עם החברה אבל בעיקר עם מאיר.
למדתי ממנו שהדרך הקצרה לעבור ממקום למקום
בקראטה זה לא חייב להיות הקו הישר. כאשר התחלתי להתכונן למבחן סנאדן שאלתי אותו על
הדרך להתאמן ב"טוריטה". הוא ענה
לי "טוריטה" זה לא תרגילים, זה הבנה כוללת של מה שקורה בינך לבין היריב,
זה לדעת איך להתחמק ולהשתלט על המצב, זה להבין איך הגוף עובד , איך המפרקים פועלים
ואיך ניתן לקבע אותם. שעות היה מבקש ממני לתרגל, היה בודק, מתקן ושולח אותי שוב
לתרגל.
בירושלים
היינו מידי פעם מתארחים אצלו בבית, אוכלים, שותים, מדברים ומתאמנים, לא עושים
חשבון לדניאל אשתו ולאביטל הקטן. מאיר היה מתכנן תוכניות לעתיד, פורס את משנתו
ואנחנו היינו קשובים למורה, לסניור. כאשר
אושימה סנסיי היה מגיע לארץ ומתאכסן אצל משפחתו בבית, אז לא היה כסף לבית מלון,
היינו פשוט מתנחלים גם אנחנו, מזיזים את הרהיטים כדי שיהיה מקום להתאמן שעות
נוספות עם השניים. לא שאלנו את עצמנו אם זה מתאים או לא, אם זה מפריע או לא, זה
היה טבעי והוא חייך וקיבל אותנו יפה עם הרבה סבלנות והרבה סובלנות.
עם השנים
כאשר שוטוקאן הופך להיות גדול וחזק, מאיר זז ממרכז הבמה לצד. הפיקוד עובר לצעירים .
הוא לא אומר כלום אבל בפנים אני מרגיש את סערת הרגשות העזים שמטלטלת אותו. הוא
מסתגר בדוג'ו שלו, ממשיך לחקור ולנסות דרכים חדשות של אימון, מתחיל לעסוק בביו
אנרגיה ובשיטות ריפוי אלטרנטיביות ומייסד שיטת טיפול חדשה, תוצאה של ניסיונו הרב :
אלטרנתראפיה.
כאשר אושימה
סנסיי מבקש מקבוצה של בכירים ישראלים להתכונן למבחן "גודאן", אני מחפש
עין בוחנת טובה. אני מתקשר למאיר הביתה
ומבקש רשות לקבל את עצתו. הוא מיד מסכים והינה אנחנו בחצר ביתו מתאמנים. כמו
ארבעים שנה לפני כן מאוד קשה לעמוד מולו בקרב ממרחק קצר ( יאי). התזמון שלו, למרות
גילו, עדיין מדהים אותי כל פעם מחדש. כמו בעבר אני מתרגל, שואל שאלות, הוא מתקן
ושולח אותי שוב לתרגל.
יום אחד, אחרי שהוא בוחן את הקטה שלי הוא אומר לי בסוף "עכשיו אתה מוכן לך תצליח".
באותו מעמד של פתיחת הדוג'ו המרכזי בארה"ב, 38 מועמדים לגודאן, 18 בלבד
עוברים בהצלחה ומתוכם ישראלי אחד, אני. אני
חוזר ארצה, מתקשר למאיר והוא אומר לי: "ידעתי" אתה לא צריך
להוסיף כלום.
כאשר מאיר מאושפז
אחרי האירוע הראשון אני נוסע לבית חולים, שם אני פוגש את דניאל ואת אביטל, חזקים
ואופטימיים, מאיר לא יכול לדבר אבל העיניים שלו אומרות הכול. הוא מרגיש, מבין . כשאני
מוסר לו על מות חברו הטוב דניאל שמלה, זולגות לו דמעות בעיניים . אני מנסה לעודד אותו, לחזק
אותו, מביא כל מיני מכשירים שיוכל לבצע
תרגילים ולחזק את מערכת השרירים . פתאום משהוא
לא מסתדר לי, עד היום הוא , הוא היה הסניור שדחף ועזר וחיזק ועכשיו אני מנסה למלא את התפקיד! עולם הפוך. לא
היה לי קל אבל כל כך רציתי שיישאר איתנו!
מאיר, סניור
שלי, הלכת מאיתנו, השארת את דניאל ואת אביטל ודורות של תלמידים. לנו נשארו
הזיכרונות והדרך שלימדת אותנו.
אני כבר
מתגעגע.
יהיה זכרך
ברוך
פאול אל
עזרא