אימון מיוחד בצרפת - חוויות אישיות

 הקיץ הזה החלטנו לשנות קצת ויצאנו לאימון מיוחד בצרפת. חברי המשלחת הישראליים היו חן ושרית (תלמידות של מאיר וקסמן בדרגת קיון 1), יאיר, שגיא, ואני (תלמידיו של פאול ל עזרא דאן 1, 1 ו, 3 בהתאמה), ופרדי (תלמידו של אריה לוי בדרגת דאן 2).

לפני שאני ממשיך בחוויותינו המופלאות, כדאי קצת לפרט על הנסיבות (חובות להנהלה תודות ושאר מני ירקות). ככלל יש קשר טוב מאוד בין שוטוקאן צרפת לישראל (הרבה בזכות מורינו הוותיקים). השנה הוחלט על ידי המנהלים הבכירים להתחיל לשלוח בעלי דרגות ביניים (Q1 עד D2) לאימונים מיוחדים (ישראלים בצרפת וצרפתים בישראל). עלות האימון משולמת ע"י שוטוקאן המקומי ושאר העלויות על ידי המשתתפים עצמם. מסגרת זאת אנחנו לא שילמנו על האימון בווישי ובתמורה שוטוקאן ישראל ישלמו עלות למספר מתאמנים צרפתים באימון המיוחד בקיץ הקרוב.

ללא שום קשר, שוטקאן רעננה נהג בעבר (וגם בעתיד) לשלוח מובילים בדוז'ו לאימונים מיוחדים בחו"ל, והשתתף בחלק גדול מכלל ההוצאות. באופן מקרי ולפני שנודע לנו על היוזמה בין ראשי ה- BBC הישראלי והצרפתי, החלטנו השנה לשלוח ארבעה מתאמנים (אחד "השתפן" ממש לפני הנסיעה) לאימון מיוחד בצרפת על חשבון הדוזו'. מנהג זה של שוטוקאן רעננה הינו חלק מההתנהלות הרגילה של הדוז'ו בראשותו של פאול אל עזרא. מכיוון שהמורה הנכבד מלמד בהתנדבות כבר יותר משלושים שנה (וגם כל מחליפיו הזמניים במשך השנים), ומכיוון שתלמידנו הנהדרים משלמים כפי שנהוג בכל מקום מתוקן (אם כי אולי קצת פחות), יש לנו תקציב למיני דברים טובים וחשובים מסוגים רבים כגון: השתתפות בתשלומים לאימונים מיוחדים, בתשלומים לקורס מאמנים ולמטרות חשובות נוספות (ע"פ החלטות ישיבת חגורות שחורות). למען ההגינות עלי להגיד (ללא ידיעה ברורה של הפרטים) שגם בדוז'ו של מאיר ווקסמן קיימים דברים דומים.

רציתי לנצל אתנחתא זאת מסיפור הנסיעה, ולהגיד לפאול (שמקווה כבר שנים רבות להעביר את שרביט האימון בדוז'ו רעננה לאחד מתלמידיו) שזה לא יעבוד! אנחנו מבטיחים למצוא כל תירוץ וסיבה כדי שתמשיך לבוא ולאמן ונזכה ללמוד מתורתך. נזכיר רק שני מקרים ידועים: יאן אל-עזרא שאימן במשך מספר שנים בדוזו', ברח לנגב רק כדי שתוכל לחזור ולאמן ברעננה. (עד היום אנחנו מחפשים איפה זה לעזאזל כמהין...). מאמן אחר (יניב דינור) שהחזיק את הדוז'ו בתחילת שנות התשעים החליט לעבור לגור יותר על המטוס מאשר בארץ, כך ששוב נאלצת לחזור ולאמן.... בקיצור כמו שאומרים בכדורגל: תישאר, תישאר, תישאר.

ועכשיו לאחר שהסברתי והתחנפתי, ואפילו קצת התלוצצתי (מחק את המיותר) נחזור לסיפור המסע הנהדר: לווישי (עיירה ציורית הרחוקה באופן שווה מכל חלקיה של צרפת – לא קרובה לכלום) הגענו בנסיעה משדה התעופה ליד פאריז. ניסינו שתי דרכי הגעה מקובלות: רכב אחד נסע ללא הנחיות מדויקות, ללא מדריך וללא מפות. הרכב השני הצטייד באותן הוראות לא מדויקות, בשתי מפות ובמדריך מקומי. כמובן שהרכב הלא מצויד התבלבל בדרך, התקשר לברר מה הטעות וחזר על עקבותיו יותר ממאה וחמישים קילומטרים. להבדיל הרכב המצויד במדריך מקומי בעל דרגת דאן 2 וידיעת אנגלית מושלמת, גם הוא התבלבל בדרך ונסע בערך מאתיים קילומטרים מיותרים (מסתבר שהמדריך לא היה בווישי 12 שנה וגם אז הוא נהג לנסוע ברכבת...). לבסוף הגענו בשעת לילה לא מוקדמת של יום רביעי. האימון המיוחד התחיל ביום ה' בבוקר והסתיים ביום ראשון לאחר אימון הבוקר. אימון זה נקרא האימון "הארצי" להבדיל מהאימונים האזוריים ומקביל לאימון הקיץ אצלנו. כמו אצלנו זהו האירוע המרכזי המשמש לעיצוב אופי הקרטה ולמתן דגשים מיוחדים למתאמנים מכל הרמות. ראשי שוטוקאן הצרפתי קיבלו אותנו באופן יוצא מן הכלל יפה, החל בהזמנה לאימון, דרך הוראות דרך וכלה בהתעניינות בשלומנו בכל שלבי האימון.

מקום האימון יפה במידה יוצאת מן הכלל, זהו מתקן שנבנה בשנות השישים לצורך הכנת נבחרת צרפת לאולימפיאדה, מוקף מדשאות ומגרשי ספורט מטופחים, בתוכו זורם נחל קטן בו שטים ברווזים ובכלל פסטורלי. הדשא עליו רצים בבוקר רך ונעים (תתפלאו, אין לא קוצים לא זכוכיות ולא אבנים חדות), האולם הראשי מרוצף בפרקט ואולם נוסף בו התאמנו מצויד ברצפה מחוממת וצופה לאגם נפלא.

 אימון דומה במידה רבה מאוד לאימון המיוחד בארץ ובמידה מסוימת מזכיר אפילו את האימונים שנערכו כאן בסוף שנות השמונים בכפר עציון.

כמובן שישנם מספר הבדלים, ואנסה לעבור עליהם ברשימה זאת באופן חוויתי וללא שיפוט וזאת ממספר סיבות: הסיבה הראשונה ואולי החשובה ביותר היא שרמת הקרטה שלי (לצערי) אינה מספקת בשביל להבין את משמעויות ההבדלים (הלא גדולים) בין מה שאנחנו מכירים כאן לבין מה שפגשתי באימון מסוים זה בצרפת. סיבה נוספת היא שאנחנו (לפחות אני) נוטים להיצמד למוכר והידוע ולראות בדברים אחרים דברים "פחות טובים" מה שכמובן לא בהכרח נכון. הסיבה האחרונה לחוסר השיפוט שלי היא שפשוט נסעתי להתאמן ולהרגיש באופן חוויתי ובלתי אמצעי "איך זה בצרפת". ולמרות הכל חשוב לציין שיש לצרפתים קרטה מצויין! וחלק מהקרטסיטים אותם פגשנו הרשימו אותנו מאוד.

 אז לעניין: במהלך האימון התקיים אימון נוסף למתאמנים מעל גיל חמישים כך שאת כל חבריו של פאול אל עזרא ושל מורינו האחרים פגשנו רק בארוחות ובהפסקות אחרות. מסתבר שרבים מהוותיקים מכירים היטב את ותיקי שוטוקאן ישראל והיה נעים מאוד לשמוע אותם מדברים בהערכה על פאול, אריה, אלי, מיקי, מאיר יהל, ואחרים. רבים מבין המתאמנים הינם היו נחמדים מאוד בנושא ישראל והיהדות, ונראה כאילו ששוטוקאן צרפת הינה שמורת טבע בה אין אנטישמיות.

 לעצם האימון: נתחיל עם המובן מאליו: האימון המיוחד בצרפת קשה מאודאין לי מושג עם הוא יותר קשה מזה שבישראל אבל בטוח שהוא לא קל יותר. כמובן שיתכן וחלק מהקושי הוא כמות הבאגטים והקרואסונים שאכלתי בטיול שעשיתי לפני האימון... שוני ראשון שנתקלנו בו הוא שכולם יודעים בדיוק מה יהיה בכל אימון. אלמנט אי הוודאות האהוב עלינו כל כך אינו קיים כלל באימון הצרפתי. כמו כן מספר התנועות באימון קבוע לחלוטין, אין תוספות, אין מקצה שיפורים, ולמעט התבלבלויות בספירה מספר התנועות שנעשות באימון זהות לחלוטין לתכנון הידוע מראש (מעניין לא?). התחלנו באימון קיהון. האימון היה חזק ומהיר מאוד (הם סופרים הרבה הרבה יותר מהר מאיתנו). ככלל האימונים היו מאוד "רועשים" ומלאי קריאות עידוד ושאגות קרב רבות. למען האמת האימון היה כל כך אינטנסיבי שבשלב דיי מוקדם של האימון הבעיה העיקרית הייתה לשמור על הנשימה ולאמץ חזק חזק את כל האלמנטים האירוביים.

 אימון הטנוקאטה (ידיים ורגליים) דומה מאוד לשלנו. המובילים היו (לפחות הפעם) בעלי דרגות דאן 4 ונעזרו בדאן 3 בלבד, כתוצאה מכך כל אחד מהמובילים היה במרכז יותר מפעם אחת ובמקרים מסוימים אפילו ארבע פעמים באימון. שוני נוסף היה שהמוביל עשה בדיוק אותן תנועות התקפה כמו שאר המתאמנים (בידיים ובבעיטות) ובתנועות ההגנה המוביל עשה תנועת התקפה ארוכה (אוייצוקי) לגובה המתאים. אימוני הטנוקטה היו גם הם, חזקים מאוד ומלווים בקריאות עידוד רמות והתגרות הדדיות בין המוביל והמתאמנים (דומה במקצת למה שרון גרשון ובנצי עושים מדי פעם).

דגש חשוב הוא שבכל הקריאות הרבות שהיו במהלך האימון לא הבחנו (אולי בשל חוסר ידיעת השפה) באיזה שהיא קריאה פוגעת או מעליבה. הגישה הכללית הייתה: לעזור אחד לשני, לעודד לרדת נמוך, או להתגרות במוביל כאילו אינו עושה מספיק מהר. מצד שני לא נשמעו קריאות העלולות לפגוע כגון אתם חלשים, אתם לא בעניין וכדומה.

אימון הקיבאדצ'י היה חוויה מדהימה. בתור התחלה המתאמנים המבוגרים (מעל גיל ארבעים) עזבו אותנו בתחילת האימון לאימון נפרד והצטרפו לאחר חצי שעה לשעה האחרונה של העמידה. בואם הכניס כוח מחודש ומוטיבציה משותפת אצל כולם להתאמץ יותר. נקודה מעניינת נוספת היא שרמת הדיצבלים באימון זה היתה מאוד מאוד גבוהה (אני חושב שמירב הפגיעות באימון הזה קשורות לצלצולים באוזניים). השקט היחס השורר אצלנו באימון הקיבדאצ'י לא קיים בצרפת וכולם צועקים (חזק) ומעודדים אחד את השני לרדת נמוך. שמירת גובה אחיד במשך כל האימון אינה ערך עליון והניסיון לרדת נמוך ככל האפשר מתערבב לעיתים בשינויי גובה רבים של העמידה. נסכם ונאמר שמי שלא עשה קיבדאצ'י כזה לפחות פעם אחת בחייו הפסיד חוויה מרשימה מאוד.

אימון הקומיטה בצרפת אלים במקצת מהנהוג אצלנו. התוקפים מנסים בכל כוחם לפגוע בחזה היריב. לצורך ההמחשה נציין כאן שמגיני חזה הינם חובה לנשים (חן ושרית נאלצו להשאיל מגינים אקזוטיים מהמקומיות שנעתרו ברצון). כתוצאה מכך המגינים מכים בכל עוזם על זרועות המתקיף במכה הידועה בכינוי הגנאי: "מרפקוצוקי".  יחד עם זאת, לא ראיתי פציעות חמורות כלל ולא חוויתי פגיעות בהתקפת נגד בלתי נשלטת, כך שאני מסיק שהאימון רק נראה אלים ובעצם הוא בשליטה מלאה. כמו שאר האימונים גם זה היה אינטנסיבי ביותר וערך זמן רב (התקפות מסוג סאמבון קומיטה לגובה החזה בלבד).

הוכחה לכך שזמן הוא מוסג יחסי קיבלנו באימון הקטות. הזמן שלוקח בצרפת לדקה לעבור קצר בהרבה מהזמן הידוע לנו בארצנו שתופת השמש. יש הטוענים אפילו שזמן ממוצא לקנקו צרפתי הוא עשרים שניות. בכל מקרה אימוני הקטות היו מאומצים וגם כאן קריאות העידוד היו רבות. דגש מיוחד ניתן לעמידה נמוכה בסוף הקטה. במקרים בודדים אף ניתן היה לראות מתאמנים המבצעים את הקטה בעמידות גבוהות באופן ניכר מעמידת הסיום שלהם.

בנוסף לאימונים הרגילים (8 קבועים) היו כנהוג אימון שחורות, אימון לדרגת Q1 ואימון לנשים. בנוסף לכך היה גם אימון משותף מדרגת Q1 ואימון ייחודי לדרגות דאן 3 ומעלה. אימונים אלו עסקו כנהוג בנושאים ודגשים שונים שראשי שוטוקאן צרפת רוצים להעביר למתאמנים בארצם.

האימון הסתיים בלבביות רבה ובצילומים למזכרתמכיוון ששגיא מיהר לטיסה לאיטליה לא הספקנו לראות את מבחני הדאן ונסענו מייד לאחר אימון הבוקר ביום ראשון לכיוון פריז. הפעם ללא טעויות ניווט ובהעדר תנועה הגענו בזמן סביר (בערך ארבע וחצי שעות).

לקינוח הלכנו לפארק אסטריקס שהינו פארק מתקנים לנוער מתבגר. רוב המתקנים אינם ראוים לתאור מכיוון שניתן למצאם בכל מקום. יוצא מן הכלל היה מתקן רכבת הרים גדול במיוחד. המתקן בנוי על בסיס עץ שאינו חדש במיוחד וככל שהתקרבנו ראינו קרשים רופפים וחסרים. קרוניות מיושנות ונמוכות עצרו בחריקה ונראה שכל העניין הינו בסך הכול חוסר נוחות אחת גדולה. מה רבה הייתה ההפתעה שאותו מתקן ירוד תחזוקה נוסע במהירות מופלאה. לי אישית כמעט ואין ספק שעל מתקן זה עוד נשמע במדור החדשות בהקשר של איזו שהיא תקלה.

נשאר רק לסכם ולהגיד שהייתה זו חוויה מרתקת מעניינת ולא קלה. בלב שלם אני ממליץ לכל מי שחפץ בלימוד קרטה ללכת ולהתאמן מפעם לפעם גם במקומות שאינם מוכרים.

עוד דבר אחד לפני שנפרדים: גם בדוז'ואים אחרים יש אנשים נפלאים. זכיתי להכיר בצרפת את פרדי וחן ושרית שאיך שהוא בארץ לא יצא לנו להיפגש. כך שאם לא רכשתי בצרפת חברים מקומיים לפחות התחברנו בינינו הישראלים. פרדי אומר שצריך למצוא הזדמנויות חברתיות להפגיש בין אנשי שוטוקאן הישראלי, מכיוון שזה לא כל כך הגיוני שחייבים לנסוע רחוק כדי להכיר את הקרובים. אני אומר סבבה ולפרדי בהצלחה.  

תומר ולנסי  (דוז'ו רעננה)